לדלג לתוכן

סיפורת פוליטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריסטופאנס
אפלטון
תומאס מור
יאן קוחנובסקי
מיגל דה סרוונטס
ג'ונתן סוויפט
וולטייר
ג'וליאן אורסין ניימביץ '
הארייט ביצ'ר סטואו
צ'ארלס דיקנס
איוואן טורגנייב
לב טולסטוי
בולסלאוס פרוס
אדוארד בלאמי
ג'וזף קונרד
ג'ון סטיינבק
ג'ורג' אורוול

סיפורת פוליטית (Political fiction) משתמשת בנרטיב כדי להגיב על אירועים, מערכות ותיאוריות פוליטיות. יצירות של סיפורת פוליטית, כמו רומנים פוליטיים, לרוב "מבקרות ישירות חברה קיימת או מציגות מציאות אלטרנטיבית, אפילו פנטסטית". הרומן הפוליטי חופף לעיתים לרומן החברתי, הרומן הפרולטרי ולסיפורת מדעי החברה.

"המדינה" של אפלטון, ז'אנר הדיאלוג הסוקרטי שנכתב בסביבות שנת 380 לפני הספירה, הייתה אחת היצירות המשפיעות ביותר בעולם על הפילוסופיה ועל והמחשבה המדינית, אינטלקטואלית והיסטורית כאחד.[1][2] "המדינה" עוסקת באתיקה, בידע ובצדק (δικαιοσύνη), בסדר ובאופייה של עיר-המדינה הצודקת והאדם הצודק.[3] יצירות משפיעות נוספות העוסקות בנושאים פוליטיים הן "אוטופיה" של תומאס מור (1516), "גוליבר" של ג'ונתן סוויפט (1726), "קנדיד" של וולטייר (1759), ו"אוהל הדוד תום" של הארייט ביצ'ר סטואו (1852).

סיפורת פוליטית משתמשת לעיתים קרובות בסאטירה, בז'אנרים האוטופיים והדיסטופיים. זה כולל דיסטופיות טוטליטריות של ראשית המאה העשרים כמו "עקב הברזל" של ג'ק לונדון, "זה לא יכול לקרות כאן" של סינקלייר לואיס ו-"1984" של ג'ורג' אורוול.

סאטירה פוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזותיו של המחזאי היווני אריסטופאנס ידועים בסאטירה הפוליטית והחברתית שלהם,[4] ובמיוחד בביקורתו על הגנרל האתונאי העוצמתי, קליאון, במחזות כמו "הפרשים". אריסטופאנס ראוי לציון גם בשל הרדיפה שעבר.[5][6][7] מחזותיו של אריסטופאנס סבו סביב דימויים של זוהמה ומחלות. סגנון ניבול הפה שלו אומץ על ידי המחזאי היווני מנאנדרוס, הנחשב לאבי הקומדיה החדשה שבמחזהו המוקדם, "שיכרות", יש התקפה על הפוליטיקאי קלימדון.

"הצעה צנועה" של ג'ונתן סוויפט (1729) הוא מאמר סאטירי נוקב ברוח יובנאליס, שנכתב במאה ה-18, בו הוא מציע כי האירים העניים יקלו על צרותיהם הכלכליות על ידי מכירת ילדיהם כמזון לג'נטלמנים ולגברות העשירים. ההגזמה השימוש שהוא עושה בהיפרבולה - אמצעי רטורי שמהותו תיאור מוגזם ומופרז, נועד ללעוג לגישות חסרות לב הננקטות כלפי עניים, כמו גם למדיניות הבריטית כלפי האירים בכלל.

"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול (1945) היא נובלה אלגורית ודיסטופית המתארת באופן סאטירי את המהפכה הרוסית של 1917 ואת התקופה הסטליניסטית של ברית המועצות.[8] אורוול, סוציאליסט דמוקרטי,[9] היה מבקרו של ג'וזף סטלין והיה עוין כלפי הסטליניזם המוסקבאי - גישה שעוצבה בו כתולדה מחוויותיו במהלך מלחמת האזרחים בספרד.[10] ברית המועצות, כך האמין, הפכה לדיקטטורה אכזרית, שנבנתה על פולחן אישיות ונאכפה באמצעות מדיניות הטיהורים הגדולים. אורוול תיאר את "חוות החיות" שלו כ"סיפור סאטירי נגד סטלין", ובמאמרו "מדוע אני כותב" (1946) הוא כתב "שחוות החיות" היה הספר הראשון בו ניסה, מתוך מודעות מלאה "למזג מטרה פוליטית ותכלית אמנותית לשלמות אחת."

יצירתו המפורסמת ביותר של אורוול, עם זאת, היא "אלף תשע מאות שמונים וארבע" (פורסמה ב-1949), אשר רבים מהמונחים והמושגים המופיעים בה, כגון "האח הגדול", "מחשבה כפולה", "שיחדש", "חדר 101", "מכשיר הפיקוח", "2 + 2 = 5", ו"חור בזיכרון", נכנסו לשימוש נפוץ. "אלף" "תשע מאות שמונים וארבע" הפכה לפופולרי את המושג "אורווליאן" ("Orwellian") המתאר הונאה רשמית, מעקב חשאי ומניפולציה של תיעוד מוקלט על ידי מדינה טוטליטרית או סמכותנית.[11]

המאה ה-16

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזהו של המשורר יאן קוחנובסקי, "פיטוריו של השליח היווני"(1578), הטרגדיה הראשונה שנכתבה בשפה הפולנית, מגוללת אירוע שקדם למלחמת טרויה, ונושאו המרכזי - אחריות המדינאות, מהדהד עד ימינו.

המאה ה-18

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקומדיה הפוליטית, "שיבת המשנה" (1790), מאת ג'וליאן אורסין ניימשביץ'- משורר, מחזאי, מדינאי וחבר לנשק של תדיאוש קושצ'ושקו - נכתב במשך כשבועיים בזמן שניימשביץ' שימש כסגן בסיים (הפרלמנט) של האיחוד הפולני-ליטאי בין 1788–1792. הצגת הבכורה של הקומדיה, שהתקיימה בינואר 1791, הייתה הצלחה אדירה, עוררה דיון נרחב, הודעות תקשורת מלכותיות והתכתבויות דיפלומטיות מרובות. כפי שקיווה ניימשביץ', קומדיה זו הפכה לסמן שקבע את הדרך למעברה של פולין לחוקת 3 במאי 1791 הנחשבת לחוקתה הראשונה של אירופה, ולחוקה הלאומית השנייה והמודרנית העולמית, לאחר שהחוקה של ארצות הברית הוכרזה בשנת 1789. הקומדיה מציבה אלו מול אלו תומכים נגד מתנגדים של הרפורמות הפוליטיות: של ביטול הבחירות החופשיות למלכות פולין ; של ביטול החקיקה ההרסנית - "הליברום ווטו" ; של הענקת זכויות נרחבות יותר לאיכרים ולאנשי עיר; של ריסון הפריבילגיות של המעמד האצילי שברובו מתעניין בעצמו; ושל קידום המעורבות הפולנית בעניינים בינלאומיים, מתוך אינטרס להפסיק את הביזה שעשו בה שכנותיה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה (שתשלים בשנת 1795 את הפירוק של חבר העמים הפולני-ליטאי). המרכיב הרומנטי בקומדיה מסופק על ידי יריבות המתפתחת בין רפורמטור לשמרן על ליבה של גברת צעירה - בו זוכה לבסוף התומך ברפורמות.[12]

רומן המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה מוקדמת לרומן הפוליטי הוא "הארוס" "The Betrothed)" 1827) מאת אלסנדרו מנצוני, רומן היסטורי איטלקי. הרומן ממוקם בצפון איטליה, בשנת 1628, במהלך השנים המדכאות של השלטון הספרדי, והוא נתפס לפעמים כמתקפה מצועפת על האימפריה האוסטרית, ששלטה באיטליה בזמן שנכתב הרומן. הוא נחשב לרומן המפורסם ביותר והנקרא ביותר בשפה האיטלקית.[13]

בשנות הארבעים של המאה העשרים] כתב הפוליטיקאי הבריטי בנג'מין דיזראלי טרילוגיה של רומנים העוסקים בנושאים פוליטיים. עם "קוניגסבי; או, הדור החדש" (1844), ד'יזראלי, לדעתו של ההיסטוריון רוברט בלייק, "השריש בז'אנר הרומן רגישות פוליטית, תוך שאימץ את האמונה כי עתידה של אנגליה כמעצמה עולמית אינו תלוי בגווארדיה הישנה והשאננה, אלא בפוליטיקאים צעירים ואידיאליסטים. "[14] אחרי "קונינגסבי," הגיע "סיביל; או, שתי האומות" (1845), רומן פוליטי נוסף, שהיה פחות אידיאליסטי ופוקח עיניים יותר "מקונינגסבי"; כותרת המשנה שלו - "שני העמים" התייחסה לפער הכלכלי והחברתי העצום שבין המיעוט המיוחס לבין המעמדות העובדים המקופחים. האחרון בטרילוגית הרומן הפוליטי של ד'יזראלי, "טנקרד; או, מסע הצלב החדש" (1847), חיזק את תפקידה של הכנסיית האנגלית בהחייאת הרוחניות התשושה של בריטניה.

איוואן טורגנייב כתב את "אבות ובנים" (1862) כתגובה לפילוג התרבותי ההולך וגובר שראה בין הליברלים של רוסיה של שנות ה-30 וה - 40 של המאה ה-19, לבין התנועה הניהיליסטית הרוסית המתחזקת בקרב דור הבנים. גם הניהיליסטים וגם הליברלים של שנות השלושים של המאה העשרים חיפשו לייצר ברוסיה שינוי חברתי מבוסס תפיסה מערבית. בנוסף, שני אופני המחשבה הללו היו מנוגדים לסלבופיליות, התנועה האינטלקטואלית שגרסה כי דרכה של רוסיה נעוצה ברוחניותה המסורתית. הרומן של טורגנייב היה אחראי לקידום פופולריות המונח "ניהיליזם", אשר נעשה נפוץ ביותר לאחר פרסום הרומן.[15]

הרומן של הסופר הפולני בולסלאו פרוס, "פרעה" (1895), ממוקם במצרים, בשנים 1087 – 85 לפנה"ס, בתקופה שבאותה מדינה נחוו מתחים פנימיים ואיומים חיצוניים שיגיעו לשיאם עם נפילת שושלת העשרים והממלכה החדשה. הגיבור הצעיר, רעמסס, לומד כי מי שיאתגר את הכוחות החזקים הם פגיעים ונתונים לסכנות של פיתוי, הסתה, השמצה, הפחדה והתנקשות. אולי השיעור המשמעותי ביותר אותו קלט רעמסס באיחור, כבר כפרעה, הוא חשיבותו של הידע לעוצמה. חזונו של פרוס על נפילתה של ציוויליזציה קדומה שואב חלק מכוחו מהמודעות האינטימית של המחבר לקיצו של חבר העמים הפולני-ליטאי בשנת 1795, מאה שנים לפני שהשלים את כתיבת "פרעה". את המודעות הפוליטית הזו חלק פרוס עם בן מולדתו, הסופר הצעיר ממנו בעשור שנים, ג'וזף קונרד, שהיה מעריץ של כתביו של פרוס. "פרעה" תורגם ל-20 שפות ועובד לסרט עלילתי פולני בשנת 1966.[16] ידוע גם שפרעה היה הספר האהוב על ג'וזף סטלין.[17]

רומן המאה העשרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזף קונראד כתב כמה רומנים העוסקים בנושאים פוליטיים: "נוסטרומו (1904)", "הסוכן הסודי" (1907) "ותחת עיניים מערביות" (1911). "נוסטרומו" (1904) מתרחש תוך מהפך פוליטי במדינת קוסטגואנה הדרום-אמריקאית, היכן שהסוור האמין ממוצא איטלקי, ג'ובאני בטיסטה פידנזה - שם האפונים של נוסטרו - (באיטלקית"האיש שלנו") - מקבל הוראה מאדונו, צ'ארלס גולד, בעל מכרות כסף ממוצא אנגלי, לקחת את אוצרות הכסף שלו לחו"ל כדי שלא ייפול לידי המהפכנים.[18] תפקידה של הפוליטיקה הוא בעל חשיבות עליונה "בסוכן הסודי", שכן הדמות הראשית, ורלוק, עובדת עבור ארגון מעין-פוליטי. המזימה להשמדת מצפה הכוכבים של גריניץ' היא כשלעצמה אנרכיסטית. ורלוק טוען כי ההפצצה "חייבת להיות הרסנית גרידא" וכי האנרכיסטים שישתתפו בהם כאדריכלי הפיצוץ "צריכים להבהיר ש[הם] נחושים לחלוטין לעשות ניקיון כללי ביצירה החברתית כולה."[19] עם זאת, המתכונת הפוליטית של האנרכיזם נשלטת בסופו של דבר ברומן: המעשה היחיד המונע פוליטית כביכול מתוזמר על ידי סוכנות ממשלתית חשאית. הרומן הפוליטי השלישי של קונראד, "תחת עיניים מערביות", קשור להיסטוריה הרוסית. קהל הקוראים הראשון שלו קרא רומן זה על רקע המהפכה הכושלת של 1905 ובצל התנועות והדחפים שירקמו עור וגידים כמהפכות של 1917.[20] גם לנובלה הקודמת של קונראד, לב המאפליה (1899), היו השלכות פוליטיות, בתיאור הביזההקולוניאלית האירופית באפריקה, שקונראד היה עד לה במהלך העסקתו בקונגו הבלגית.[21]

הרומן של ג'ון סטיינבק ", ענבי הזעם" (1939) הוא תיאור מלא להט של מצוקת העניים. עם זאת, רבים מבני דורו של סטיינבק תקפו את השקפותיו החברתיות והפוליטיות. בריאן קורדיאק כותב: "סטיינבק הותקף כתועמלן וסוציאליסט משמאל ומימין הספקטרום הפוליטי. החריפות ביותר מהמתקפות הללו הגיעו מהחקלאים המאוגדים בקליפורניה; הם לא היו מרוצים מהאופן בו תוארו בספר עמדותיהם והתנהלותם של החקלאים בקליפורניה כלפי המהגרים. הם הוקיעו את הספר כ"צרור שקרים" ותייגו אותו "כתעמולה קומוניסטית".[22] היו שהאשימו את סטיינבק בכך שהגזים בתנאי המחנה כדי להבהיר נקודה פוליטית. סטיינבק ביקר במחנות זמן רב לפני פרסום הרומן[23] וטען כי טבעם הלא אנושי הרס את רוחם של המתנחלים.

"האמריקאי השקט" (1955) הרומן של הסופר האנגלי גרהם גרין מטיל ספק ביסודות המעורבות האמריקאית הגוברת בווייטנאם בשנות החמישים. הרומן זכה לתשומת לב רבה בזכות תחזיתו את תוצאת מלחמת וייטנאם ומדיניות החוץ האמריקאית שלאחר מכן מאז שנות החמישים. גרהם גרין תיאר פקיד אמריקני בשם פייל כמסונוור על ידי האמריקניזם עד כדי כך שהוא לא יכול לראות את הפורענויות שהוא מביא על הווייטנאמים. הספר משתמש בחוויותיו של גרין ככתב מלחמה של "ה"טיימס"" "ו"לה פיגארו"" בהודו-סין הצרפתית בשנים 1951–1954.[24]

"המקום ההומוסקסואלי" (1961) הוא סדרה של נובלות בעלות נושא פוליטי עם עלילות ודמויות משתלבות של הסופר האמריקני בילי לי ברמר. הנובלות מתרחשות במדינה ללא שם, הזהה לטקסס, לכל נובלה יש גיבור אחר: רוי שרווד, חבר בית המחוקקים המדינתי; ניל כריסטיאסן, הסנאטור הזוטר של המדינה; וג'יי מק'גאון, כותב הנאומים של המושל. המושל עצמו, ארתור פנסטמאקר, פוליטיקאי בכיר (שנאמר כבר שדמותו מבוססת על המנטור של ברמר, לינדון ג'ונסון[25]) משמש דמות דומיננטית לאורך כל הספר. הספר כולל גם דמויות המבוססות על ברמר, אשתו נדין,[26] אשתו של ג'ונסון ליידי בירד, ואחיו סם יוסטון ג'ונסון. הספר זכה לשבחים רבים כאחד הרומנים הפוליטיים האמריקניים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם.[27][28][29]

רומן פרולטרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן הפרולטרי נכתב על ידי פועלים, בעיקר עבור פועלים אחרים. הוא חופף ולעיתים מהווה שם נרדף לרומן מעמד הפועלים,[30] רומן סוציאליסטי,[31] רומן מחאה חברתי (ולעיתים גם רומן סוציולוגי, רומן חברתי,[32] רומן תעמולה או תזה,[33] או רומן ריאליזם סוציאליסטי.) כוונת כותבי הספרות הפרולטרית היא להעניק השראה לפועלים משכונות העוני ולעודדם לאמץ את האפשרויות לשינוי חברתי או למהפכה פוליטית. ככאלה, זהו סוג של סיפורת פוליטית.

הרומן הפרולטרי עשוי להגיב על אירועים, מערכות ותיאוריות פוליטיות, ונראה לעיתים קרובות כאמצעי לקידום רפורמה חברתית או מהפכה פוליטית בקרב מעמד הפועלים. ספרות פרולטרית נוצרת בעיקר על ידי סופרים קומוניסטים, סוציאליסטים ואנרכיסטים, ומתמקדת בחיי העניים. התקופה שבין 1930 עד 1945 הניבה רומנים רבים כאלה. עם זאת, יצירות פרולטריות הופקו גם טרום תקופה זו ולאחריה. בבריטניה משתמשים בדרך כלל יותר במונח "ספרות מעמד הפועלים ".

רומן חברתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג רומן הקשור הדוקות לרומן הפרולטרי, שלעיתים קרובות יש לו מימד פוליטי, הוא הרומן החברתי - המכונה גם רומן "בעיה חברתית" או "מחאה חברתית" - "סיפורת המתמקדת בבעיה חברתית רווחת, כמו דעות קדומות מגדריות, גזעיות או מעמדיות, המתוארות באמצעות השפעתן על דמויותיו של הרומן".[34] דוגמאות ספציפיות יותר לבעיות חברתיות שמטופלות ביצירות כאלה כוללות עוני, תנאי עבודה במפעלים ובמכרות, מצוקת עבודת ילדים, אלימות נגד נשים, עלייה בתחלואה הנגרמת כתוצאה מצפיפות יתר ותברואה לקויה בערים.[35]

צ'ארלס דיקנס היה מבקר נוקב של העוני והריבוד החברתי של החברה הוויקטוריאנית. קרל מרקס טען כי דיקנס "הנפיק לעולם יותר אמיתות פוליטיות וחברתיות מאשר נאמרו על ידי כל הפוליטיקאים המקצועיים, הפובליציסטים והמורליסטים גם יחד".[36] לעומת זאת, ג'ורג' אורוול, במאמרו על דיקנס, כתב: "אין שום סימן ברור שהוא רוצה שהסדר הקיים יפול, או שהוא מאמין שזה היה משנה מאוד אם זה יופל. שכן במציאות היעד שלו הוא לא כל כך החברה כמו 'הטבע האנושי'. "[37]

הרומן השני של דיקנס, "אוליבר טוויסט" (1839), זעזע את הקוראים בתמונות העוני והפשע שלו: הוא הרס את הפולמוס של מעמד הביניים על פושעים, והפך כל יומרה לבורות באשר למשמעות העוני לבלתי אפשרית.[38][39] "זמנים קשים" של צ'ארלס דיקנס (1854) מתרחש בעיירה תעשייתית קטנה בעיבורה של אנגליה ומבקר במיוחד את ההשפעה של התועלתנות על חייהם של מעמד הפועלים בערים. ג'ון ראסקין הכריז על "זמנים קשים" כיצירת דיקנס החביבה עליו במיוחד, עקב התחקותו אחר השאלות החברתיות החשובות. וולטר אלן אפיין את "זמנים קשים" כ"ביקורת על החברה התעשייתית" הבלתי מתפשרת.

דוגמאות בולטות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"זוהי רשימה של כמה מהדוגמאות המוקדמות או הבולטות."

מדע בדיוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ National Public Radio (August 8, 2007). Plato's 'Republic' Still Influential, Author Says. Talk of the Nation.
  2. ^ Plato: The Republic. Plato: His Philosophy and his life, allphilosophers.com
  3. ^ Brickhouse, Thomas and Smith, Nicholas D. Plato (c. 427–347 BC), The Internet Encyclopedia of Philosophy, University of Tennessee, cf. Dating Plato's Dialogues.
  4. ^ Sutton, DF (1993), Ancient Comedy: The War of the Generations, New York, p. 56
  5. ^ Bates, Alfred, ed. (1906), "Political and social satires of Aristophanes", The Drama, Its History, Literature and Influence on Civilization, vol. 2, London: Historical Publishing, pp. 55–59
  6. ^ Atkinson, JE (1992), "Curbing the Comedians: Cleon versus Aristophanes and Syracosius' Decree", The Classical Quarterly, New, 42 (1): 56–64, doi:10.1017/s0009838800042580, JSTOR 639144
  7. ^ Anderson, John Louis, Aristophanes: the Michael Moore of his Day, אורכב מ-המקור ב-2006-10-19
  8. ^ "BBC - GCSE English Literature - 'Animal Farm' - historical context (pt 1/3)". bbc.co.uk.
  9. ^ Orwell, George. "Why I Write" (1936) (The Collected Essays, Journalism and Letters of George Orwell Volume 1 – An Age Like This 1945–1950 p. 23 (Penguin))
  10. ^ Gordon Bowker, Orwell p. 224 ; Orwell, writing in his review of Franz Borkenau's The Spanish Cockpit in Time and Tide, 31 July 1937, and "Spilling the Spanish Beans", New English Weekly, 29 July 1937
  11. ^ The Oxford Companion to English Literature, Sixth Edition. University of Oxford Press: 2000. p. 726.
  12. ^ Zdzisław Skwarczyński, wstęp (introduction) to Julian Ursyn Niemcewicz, Powrót posła (The Return of the Deputy), Wrocław, Ossolineum, 1983.
  13. ^ Archibald Colquhoun. Manzoni and his Times. J. M. Dent & Sons, London, 1954.
  14. ^ "Benjamin Disraeli 1804–1881", Nineteenth-Century Literary Criticism, eNotes, accessed 25 August 2013
  15. ^ "Nihilismus" (PDF). Johannes Kepler University. נבדק ב-24 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Christopher Kasparek, "Prus' Pharaoh and Curtin's Translation", The Polish Review, vol. XXXI, nos. 2-3, 1986, p. 129.
  17. ^ Christopher Kasparek, "Prus' Pharaoh and Curtin's Translation", p. 128.
  18. ^ Joseph Conrad, Nostromo, 1904.
  19. ^ Conrad, Joseph (1993), The Secret Agent, London: Penguin, p. 35.
  20. ^ Norman Sherry, ed. (1973). Conrad: The Critical Heritage. London: Routledge & Kegan Paul. p. 234.
  21. ^ The Norton Anthology, 7th edition, 2000, p. 1957.
  22. ^ Cordyack, Brian. "20th-Century American Bestsellers: John Steinbeck, The Grapes of Wrath". Graduate School of Library and Information Science, University of Illinois, Urbana-Champaign. נבדק ב-18 בפברואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Shillinglaw, Susan; Benson, Jackson J (2 בפברואר 2002). "Of Men and Their Making: The Non-Fiction Of John Steinbeck". London: Penguin. נבדק ב-17 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Andrew J. Bacevich, "Best Intentions: An Appreciation of Graham Greene". World Affairs
  25. ^ Finch, Charlie (8 בפברואר 2011). "The Gay Place". artnet. נבדק ב-12 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Salamon, Jeff (29 במרץ 2009). "Nadine Eckhardt makes her own 'Gay Place'". Austin American-Statesman. נבדק ב-14 ביולי 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Lehmann, Christopher (באוקטובר–בנובמבר 2005). "Why Americans can't write political fiction". Washington Monthly. אורכב מ-המקור ב-2016-03-28. נבדק ב-24 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ Reinert, Al (בפברואר 1979). "Billy Lee". Texas Monthly. נבדק ב-11 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Reed, Jan (במרץ 2001). "Return to The Gay Place". Texas Monthly. נבדק ב-14 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ H. Gustav Klaus, The Socialist Novel in Britain: Towards the Recovery of a Tradition. (Brighton: Harvester Press, 1982, p. 1.
  31. ^ H. Gustav Klaus.
  32. ^ A Handbook to Literature 7th ed. (Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall, 1996), p.487; "social problem novel." Encyclopædia Britannica. Encyclopædia Britannica Online Academic Edition. Encyclopædia Britannica Inc., 2012. Web. 02 Nov. 2012.
  33. ^ J. A. Cuddon (revised C. E. Preston), The Penguin Dictionary of Literary Terms and Literary Theory. (London: Penguin, 1999), pp. 704, 913
  34. ^ "social problem novel" in Encyclopædia Britannica. Encyclopædia Britannica Online Academic Edition. Encyclopædia Britannica Inc., 2012. Web. 04 Nov. 2012..
  35. ^ "Childers, JW (2001)"
  36. ^ Kucich & Sadoff 2006.
  37. ^ Eliot, George. "Charles Dickens".
  38. ^ Raina 1986, p. 25.
  39. ^ Bodenheimer 2011, p. 147.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סיפורת_פוליטית&oldid=39874917"